יומן מסע

אז שבוע עבר, ועוד יום. והמחשב חובר, והאינטרנט סודר, ומתחילים להתרגל לשעות והשגרה מתחילה להכנס והגיע הזמן להתחיל לכתוב משהו.

אז ימי האימייל הסידרתיים כבר עברו, גלויות רק תיירים קונים ומכתבים זה למי שיש לו כוח ללכת לדואר.

אז יש פייסבוק נכון. עדכונים קטנים וחשובים, גם כשרק הולכים לשירותים.

והנה אני מתנסה בפעם הראשונה בטכנולוגיה החדשה (לי), בלוג.

אין לי מושג איך זה מתקבל, ומה בסוף יצא.

אני כאן רק כדי לכתוב. פחות או יותר, הכל יהיה טוב.

אם אפשר יהיו גם תמונות. באמת שאין לי יכולת לצאת בהבטחות.

אז אני חושב שהגיע הזמן להפסיק עם החרוזים, כי זה יוצא לי מכל החורים.

יומן מסע שמתחיל ביום שלישי, ה-14 ליולי 2009 בשעה 8 בערב:

היום האחרון שלנו בישראל היה יום מלא אך לא עמוס. יום בעיקר של ניקיונות דירה ולא רק מאבק. כל מה שלא נמכר, נמסר, נאסף, נאכל - נזרק לפח. מצאנו את עצמינו שוכבים על מזרון מתנפח שאמא שלי הביאה לנו, באמצע דירה ריקה שהדבר היחיד שממלא אותה זה הד, מנסים לתפוס שעת שינה לפני לילה מאוד ארוך שאמור להמשך יממה.

כמובן שדבר זה נעשה בלתי אפשרי. אני מניח שזה הלחץ, או ההתרגשות, או חלילה שלא עלינו, הגיל, אבל אני מוצא שלאחרונה אני לא נרדם בקלות וגם אז אני מתעורר מכל רחש, ובשעות מוקדמות מהרגיל. שהרי ביום יום אני דוב לא קטן, כל לילה הוא שינת חורף מתוקה. התקופה הזו עברה ולא יודע אם ומתי תחזור.

אז שלא כהרגלינו התיקים היו ארוזים להפליא והכלובים של החתולים מוכנים לאחסון מהיר של 2 מפלצות שעירות שמכל רעש קטן קופצות. כרגיל מנצ'ה כבר לא יכול לחכות לצאת להרפתקה ואילו צ'ילי היה רוצה לעצום עיניו ושהכל כבר יגמר. אני מזדהה עם ההרגשה.

אני לא יודע איך עבר עליהם המסע, אז אשתף רק את הצד שלנו, הבעלים. אם כי מצאתי נחמה בדבר מה שבעלי היקר אמר לי, וזאת שבעלי חיים לא מסוגלים לאמוד זמן, בשבילם שעה ויממה הן אותו הדבר. קיוויתי שזה נכון ובחרתי להאמין בעובדה זאת כי ברירה לא הייתה לי.

לקראת 1 בלילה כבר היינו מוכנים לצאת לנתב"ג. עוד סיבוב אחרון לשכנע את החתולים לעשות צרכים בקופסא, לדבר לליבם, הכל חוץ מללחוץ להם על הבטן. אבל כנראה ההתרגשות תפסה גם אותם. אז יאללה, לכלובים ויצאנו לדרך.

שדה התעופה. לא ברור לי מה היה שם כי רוב הזמן לא ממש הייתי בהכרה. פרידות, רגשות, עצבות, התרגשות, הכל היה לי יותר מידי אז מצאתי פינה נחמדה אי שם בתוך ראשי והתיישבתי. מחכה. יש דרך ארוכה לטפל בכל מה שקרה עכשיו, לא להעמיס על המערכות.

על הטיסות עצמן לא אכביר, רק אומר שאחרי 5 שעות לפרנקפורט, עוד 5 שעות המתנה, ועוד 11 שעות טיסה לסן פרנסיסקו, היינו מותשים. הדרך לא הייתה קלה אבל גם זה עבר. ועוד טיפ קטן על הדרך: הימנעו מלטוס יונייטד אייליינס אם תוכלו - לא משהו בכלל.

הגענו לסן פרנסיסקו מחכים לראות את הילדים, האם עשו צרכים בכלוב? עד כמה הם מלוכלכים? עד כמה הם בטראומה? אולי יתקיפו אותנו מהלחץ? או שיתרגשו כל כך מפנים וריחות מוכרים?

אז הם הגיעו בסדר גמור, צ'ילי אפילו לא עשה כלום בכלוב ומנצ'ה עשה רק פיפי וגם את זה החיתול ספג ולא נראה שזה הפריע לו. שמחנו לראות אותם וחיכינו להוציא אותם מהכלוב, שניהם אפילו נתנו לי לפתוח אותו קצת כדי לנקות להם טיפה מסביב. הוקל להם מאוד לראות אותנו זה היה ברור.

קיבלנו את הרכב שלנו, ג'יפ גדול של פורד, ונסענו הביתה כאשר השעה היא 18:30 בערב, יום רביעי. הבית הוא, לפחות ב-30 ימים הבאים, בעיירה קטנה שנקראת Mountain View וזאת כי לכל מקום שלא מסתכלים, רואים הר. דמיינו את הנסיעה לים המלח דרך ערד. רואים את הרי ירדן? יופי, משהו דומה רק יותר ירוק ולפעמים עם ערפל עליו.

לגבי הג'יפ למי שתוהה רק אומר, באיטליה אוכלים פיצה, בגרמניה שותים בירה ובארצות הברית נוסעים בג'יפים. חוויה נורא משונה אבל מתרגלים מאוד מהר וקשה לחזור אחורה, וזאת אני אומר אחרי שהרכב שרכשנו לעצמנו הוא גם ג'יפ, אם כי יותר קטן, אבל אני קופץ קדימה.

הגענו לדירה החמודה שלנו, חדר שינה וסלון. הדירה הייתה מצויידת לגמרי, ממש חדש במלון עם מטבח מלא. במלוא הסטנדרטים האמריקאים - מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור ומיקרוגל, מזווה, אפילו את הפותחן קופסאות שימורים החשמלי לא שכחו. ככל שהימים יתקדמו אני אגלה שזה די נחמד ואפשר להתרגל לזה מאוד מהר.

ישר נסענו לחנות אוכל לקנות לנו כמה דברים שיהיה בבית, עד כמה שאפשר לעשות קניות מזון אחרי יום כל כך ארוך, וחזרנו לבלות עוד קצת עם החתולים שנהיו פשוט דבק ולא מוכנים לעזוב אותנו לרגע.

למי שמכיר את ההיסטוריה של צ'ילי וחסימות השתן שלו ברגע שיש לו קצת התרגשות בחיים אוסיף, הוא בסדר והשתן זורם לו כמו נהר האמזונס. שניהם מצויינים והתרגלו לבית החדש מאוד מהר.

כעת, הגרון קצת יבש, ואני חושב שכתבתי מספיק ליום אחד.

.המשך יבוא אני מבטיח, ואז אספר על השבוע הראשון, חוויות ראשוניות והסקת מסקנות

אהבה ואור לכולם בארץ.

אוהב

אלון