ושוב איתכם ושוב איתכם, ושלום עליכם ועלינו על כולנו. נראה כעת יותר מרק שורה משיר.

לפני שנתחיל הצהרה שאני מרגיש צורך להגיד:

לא ידעתי על מה לכתוב הפעם ולא כי אין לי על מה, אלא שיש לי יותר מידי דברים לרשום. על התנועה, האנשים, מזג האויר ועוד חוויות יומיומיות ניפלאות שאני חווה כאן. אבל מה לעשות שיש דבר אחד שמוריד את כל השאר למטה בשרשרת העדיפויות וכשאני מתיישב לכתוב כמובן שהוא הראשון שעולה מהלב, לראש וישר לידיים. מי שמרגיש שהוצף בשבוע האחרון ולא יכול לשמוע יותר מוזמן לדלג לסוף הבלוג, אבל מי שרוצה, מוזמן להשאר ולשמוע איך האירוע הנורא בתל אביב נשמע לבחור הזה, בצד השני של הגלובוס.

אז מאז הבלוג האחרון עבר שבוע, ועוד טיפה והחיים כאן ממשיכים כרגיל. אף אחד לא נראה מודע למה שקורה בארץ, לא מדברים על זה בחדשות, לא מדברים על זה בארוחת צהרים.

מה שקרה ביום שבת האחרון בתל אביב בבית האגודה ממש טלטל אותנו נפשית כאן ואולי יותר מהרגיל כי פיזית זה לא הורגש בכלל, אנחנו היחידים שיודעים את הדבר הנורא ואין אף אחד שיגיד "שמעת מה קרה עכשיו בתל אביב?!" או "תדליק רדיו, היה פיגוע". כלום. נשארנו לבד לשאת את החדשות.

עם שיחת טלפון אחת מאחותי פתאום הרגשנו כמה אנחנו רחוקים מהבית. אצלינו זה היה צהרים של יום שבת, ישבנו לאכול ארוחה נחמדה במסעדה תאילנדית ביתית וחמודה. כזו שהאמא של המשפחה מגישה את האוכל ועושה את החשבון והבת שלה, תלושה מהמציאות, רק לוקחת הזמנות ומהנהנת לאנשים ששואלים "?Can we seat here".

לא מאמינים בהתחלה, עשינו תורות על הטלפון שלי, המכשיר היחיד שייתן לנו אינפורמציה בצורת אינטרנט חופשי באמצע מסעדה זרה הומת אדם.

הארוחה המשיכה כרגיל אחרי כמה דקות ואני חושב שלא ממש הפנמנו מה קרה שם. תוהים אולי הכל טעות, אולי זה לא אבוד. הרי זו הקבוצה שלי, אמנם עם שם אחר (אז זו הייתה קבוצה תמיכה בשם צה"ל ב') ואולי קצת יותר סודיות אבל אני הייתי שם. לפני 12 שנה זה הייתי אני. ילד מפוחד. מחפש תשובות. מודה לאל שזה מרתף אנונימי ברחוב קטן, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא יפתיע. נכנס מהר לבנין כי שם בטוח. אז היום זה נקרא "בר-נוער" ולא הייתי שם אבל נראה שזה מקום הרבה יותר שמח, צעירים באים ופשוט מבלים, כי שם עדיף מלרוץ לברים או מסיבות. יהיה לזה זמן אחר-כך. עכשיו מגבשים זהות, שואלים שאלות, מתנסים אבל עדיין צעירים, כל כך צעירים. זה לא בסדר, ועוד במקום כזה. מרתף שאין ממנו לאן לברוח שמקרה הצורך כי מי חשב שאי פעם יהיה צריך לברוח ממקום שאליו בורחים.

כשחזרנו הביתה התחיל המסע של אתרי חדשות, פייסבוק, מיילים ושיחת טלפון אחת לאור, בשעה לא סבירה שהרי אצלינו רק צהרים והוא כבר הספיק לחזור מהפגנה מאולתרת והשעה הייתה אחרי 3. קצת קינאתי. סיורינו בערוצים הזרים לראות מי ידווח קודם על הפיגוע הנורא בתל אביב היה מאכזב מאוד. חדשות אחרות והרבה פרסומות. צריך להתרגל, אם זה לא קרה אצלם זה לא בעדיפות מאוד גבוהה...

פייסבוק עזר, הכלי הנפלא וממכר הזה הוא היחיד שנתן לנו הרגשה של בית, דרכו ראינו את ההתגייסות של הקהילה כולה. מאמרים, תמונות, הזמנות לעצרות והדלקת נרות וגם משפטים קצרים ומשתנים של כותרות חדשות של חברים מוכרים.

אך גם דרכו הרגשנו שוב את המרחק. קריאות של אנשים לתת כתף וגם כתפיים שמוכנות להשענות בכל רגע גרמו לנו להרגיש כמה אנחנו לא שם. לא יכולים לתת יותר מאשר הקלדות מהירות ותגובות בזק לכל משפט שפורסם. אך גם זה משהו ואימצתי את זה בכל כוחי. ולכל חברי, חסרתם לי ותודה על העדכונים השוטפים.

אני אהיה איתכם גם מחר בעצרת בכיכר. דרך ערוץ 24 המדהימים שמשדרים את האירוע בשידור חי. מקווה שלא יהיה בעיות בשידור.

מודה, היה לי קשה לכתוב את הכל בבת אחת ורק עכשיו אני מתפנה רגשית להמשיך את הבלוג. אז את השורה הזו אני כותב בערך שבועיים אחרי האירועים שמדוברים למעלה ולכן כל התייחסות שם של זמן כמו "מחר" או "אתמול" היו רלוונטיים לפני שבועיים ולמען שמירה על אותנטיות החלטתי לא לחזור ולשנות. מה שהיה היה, ועכשיו חדש.

אני כבר עובד על הבלוג החדש והוא יצא כבר בימים הקרובים. פשוט הגיע הזמן לשחרר את הישן...

ובינתיים תמונות של הבית החדש קצת יותר בפרוטרוט ולכן אולי לא פורסם בפייסבוק.

תהנו.

עדכון קצר מסוף סוף השבוע.

אנחנו בדירה החדשה והמקסימה שלנו.

מתרגלים ומנסים לסדר אותה.

בשבוע הבא אורן מתארח אצלנו, מקווה שזאת התחלה של ביקורים קבועים ממשפחה וחברים.

בינתיים,

העבודה של פריקת המזוודות הייתה שווה כי מצאנו את הכבל למצלמה שנעלם במעבר, אלוני העלה את כל התמונות שצילמנו עד עכשיו לפייסבוק ולכאן

תהנו,

שבוע טוב

אני שוב כותב מאמצע סוף שבוע שקט בחדר שינה.

צהרי יום ראשון עכשיו, חזרנו מסיבוב שכלל ארוחת בוקר מאוחרת ומבט שני בדירה שיכול להיות שנעבר אליה עוד כמה ימים, אבל על זה עוד מעט.

אתמול היה יום לא פשוט עם כל החדשות מהארץ, זאת הפעם הראשונה מאז שעברנו שקורה משהו שהעיף אותי לצד השני של העולם במחשבות. מרגע ששמעתי על הפיגוע הנוראי בתל אביב ישבתי מחובר לחדשות מהארץ - אינטרנט, רדיו, טלוויזיה והרבה פייסבוק. כל כך רציתי להיות חלק מזה אתמול. זה ממש ריגש אותי לראות את הקהילה מתחברת תוך דקות מרגע שנודע על הפיגוע. מקווה שנדע להוציא הרבה טוב מתוך כל הרוע והשנאה שהתגלתה אתמול.

אבל אני רוצה לספר לכם על מה שעובר עלינו כאן בחיפושים אחרי דירה.

למעשה כמעט כל יום בשבוע האחרון אנחנו מבלים בלראות דירות באזור, טוב יותר נכון אלון ראה את רוב הדירות באמצע השבוע ואני קיבלתי ממנו סרטונים שהוא צילם והעלה ליו-טיוב.

ראינו הרבה דירות יפות, כמה שהיו לא משהו, ולופט אחד מיוחד שנבנה בתוך מבנה לשימור, אחד מתוך סה"כ שישה(!) בעיר סן-חוזה, אבל שום מקום עד ליום שבת לא עשה לנו את הקליק הזה של בית.

הדילמה שלנו מראש הייתה בין לקחת דירה בקומפלקס דירות שמנוהל על ידי חברה, מה שאומר שזו כנראה תהיה דירה טיפה נחמדה יותר וחדשה ויקרה יותר שמתוחזקת יותר טוב, אבל מצד שני בעל הבית שלה הוא חברה אמריקאית שמשכירה עוד מאות דירות אם לא יותר, ואנחנו עבורם מספר לקוח, עם חוזה מפחיד וקנסות יציאה וכו' וכו'.

האפשרות השניה היא לשכור בית מאדם פרטי, מה שאומר שנכיר את בעל הבית והוא אותנו, לטוב ולרע.

השיטה שבה השכרה נעשית כאן היא שבדירה שאתה רוצה לשכור אתה ממלא טופס הרשמה עם כל הפרטים שלך, ובעל הבית עושה לך בדיקת רקע מבחינת אשראי, תעסוקה, מצב כספי וכו'.

ועבורנו זה אומר שאנחנו מתחילים במקום פחות טוב בגלל שאין לאף אחד בעצם נתונים עלינו. אז כשמגיעים לחברה שמנהלת קומפלקס זה אומר שנשלם פקדון נוסף, בדרך כלל של חודש, ובבתים בבעלות פרטית זה אומר שאם בעל הבית לא יבטח בנו באופן אישי, הוא כנראה לא ישכיר לנו, כי שום בדיקת רקע שיעשו עלינו לא תביא לתוצאה מספקת בינתיים.

והדילמה ברגעים אלה ממש היא בין שתי דירות נחמדות שמצאנו בסוף שבוע: אחת בבעלות פרטית של זוג, שהצלחנו לעבור איתם מעל המשוכה הזאת ולזכות באמון שלהם, למרות שעל הנייר הם לא יודעים מי אנחנו, ומצד שני דירה בקומפלקס יפהפה עם דירות מעוצבות ומכשירים חדשים וחדר כושר ובריכה.

אם נשכיר את הדירה מהזוג נקבל בית שיהיה לנו יותר חופש להפוך אותו לשלנו, ובמחיר זול בהרבה,

אם נשכיר את הדירה בקומפלקס, נתחיל מדירה שהיא נחמדה וחדשה יותר, ושיהיה לנו יותר קל מבחינת דברים שצריך לקנות כדי להפוך אותה לבית, אבל במחיר גבוה יותר.

הנטייה הטבעית שלי היא ללכת למשכירים פרטיים, אבל במקרה הזה אני ממש מתלבט, כי אמנם הזוג הזה נראה נחמד, אבל זה גם אומר שנצטרך לבוא אליהם אם משהו בבית לא יעבוד כשורה, וזה יהיה קשה יותר להתחיל בדירה שרואים שהייתה לה היסטוריה, בניגוד לדירות בקומפלקס שהן תמיד מצוחצחות ואנונימיות כמו חדר במלון.

מחר אנחנו צריכים להחליט כי אנחנו רוצים לעבור כבר בסוף השבוע הבא.

מחכה כבר לבית שאדע שהוא שלנו.

בינתיים אני לוקח את כל הדילמות האלה והופך אותן לשנת צהריים :-).

נ.ב: היום אגב זה היום הראשון מאז שעברנו שהחלטנו להיות עצלים ולא לעשות כלום. התכנית המקורית הייתה לנצל את היום לטיול ל-Wine Country, אזור הכרמים שמצפון לנו. אבל חיפושי הדירות באמת סוחטים. יש דברים שלא משתנים...

שבוע טוב לכולם, מקווים לשמוע חדשות טובות יותר.