ושוב איתכם ושוב איתכם, ושלום עליכם ועלינו על כולנו. נראה כעת יותר מרק שורה משיר.

לפני שנתחיל הצהרה שאני מרגיש צורך להגיד:

לא ידעתי על מה לכתוב הפעם ולא כי אין לי על מה, אלא שיש לי יותר מידי דברים לרשום. על התנועה, האנשים, מזג האויר ועוד חוויות יומיומיות ניפלאות שאני חווה כאן. אבל מה לעשות שיש דבר אחד שמוריד את כל השאר למטה בשרשרת העדיפויות וכשאני מתיישב לכתוב כמובן שהוא הראשון שעולה מהלב, לראש וישר לידיים. מי שמרגיש שהוצף בשבוע האחרון ולא יכול לשמוע יותר מוזמן לדלג לסוף הבלוג, אבל מי שרוצה, מוזמן להשאר ולשמוע איך האירוע הנורא בתל אביב נשמע לבחור הזה, בצד השני של הגלובוס.

אז מאז הבלוג האחרון עבר שבוע, ועוד טיפה והחיים כאן ממשיכים כרגיל. אף אחד לא נראה מודע למה שקורה בארץ, לא מדברים על זה בחדשות, לא מדברים על זה בארוחת צהרים.

מה שקרה ביום שבת האחרון בתל אביב בבית האגודה ממש טלטל אותנו נפשית כאן ואולי יותר מהרגיל כי פיזית זה לא הורגש בכלל, אנחנו היחידים שיודעים את הדבר הנורא ואין אף אחד שיגיד "שמעת מה קרה עכשיו בתל אביב?!" או "תדליק רדיו, היה פיגוע". כלום. נשארנו לבד לשאת את החדשות.

עם שיחת טלפון אחת מאחותי פתאום הרגשנו כמה אנחנו רחוקים מהבית. אצלינו זה היה צהרים של יום שבת, ישבנו לאכול ארוחה נחמדה במסעדה תאילנדית ביתית וחמודה. כזו שהאמא של המשפחה מגישה את האוכל ועושה את החשבון והבת שלה, תלושה מהמציאות, רק לוקחת הזמנות ומהנהנת לאנשים ששואלים "?Can we seat here".

לא מאמינים בהתחלה, עשינו תורות על הטלפון שלי, המכשיר היחיד שייתן לנו אינפורמציה בצורת אינטרנט חופשי באמצע מסעדה זרה הומת אדם.

הארוחה המשיכה כרגיל אחרי כמה דקות ואני חושב שלא ממש הפנמנו מה קרה שם. תוהים אולי הכל טעות, אולי זה לא אבוד. הרי זו הקבוצה שלי, אמנם עם שם אחר (אז זו הייתה קבוצה תמיכה בשם צה"ל ב') ואולי קצת יותר סודיות אבל אני הייתי שם. לפני 12 שנה זה הייתי אני. ילד מפוחד. מחפש תשובות. מודה לאל שזה מרתף אנונימי ברחוב קטן, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא יפתיע. נכנס מהר לבנין כי שם בטוח. אז היום זה נקרא "בר-נוער" ולא הייתי שם אבל נראה שזה מקום הרבה יותר שמח, צעירים באים ופשוט מבלים, כי שם עדיף מלרוץ לברים או מסיבות. יהיה לזה זמן אחר-כך. עכשיו מגבשים זהות, שואלים שאלות, מתנסים אבל עדיין צעירים, כל כך צעירים. זה לא בסדר, ועוד במקום כזה. מרתף שאין ממנו לאן לברוח שמקרה הצורך כי מי חשב שאי פעם יהיה צריך לברוח ממקום שאליו בורחים.

כשחזרנו הביתה התחיל המסע של אתרי חדשות, פייסבוק, מיילים ושיחת טלפון אחת לאור, בשעה לא סבירה שהרי אצלינו רק צהרים והוא כבר הספיק לחזור מהפגנה מאולתרת והשעה הייתה אחרי 3. קצת קינאתי. סיורינו בערוצים הזרים לראות מי ידווח קודם על הפיגוע הנורא בתל אביב היה מאכזב מאוד. חדשות אחרות והרבה פרסומות. צריך להתרגל, אם זה לא קרה אצלם זה לא בעדיפות מאוד גבוהה...

פייסבוק עזר, הכלי הנפלא וממכר הזה הוא היחיד שנתן לנו הרגשה של בית, דרכו ראינו את ההתגייסות של הקהילה כולה. מאמרים, תמונות, הזמנות לעצרות והדלקת נרות וגם משפטים קצרים ומשתנים של כותרות חדשות של חברים מוכרים.

אך גם דרכו הרגשנו שוב את המרחק. קריאות של אנשים לתת כתף וגם כתפיים שמוכנות להשענות בכל רגע גרמו לנו להרגיש כמה אנחנו לא שם. לא יכולים לתת יותר מאשר הקלדות מהירות ותגובות בזק לכל משפט שפורסם. אך גם זה משהו ואימצתי את זה בכל כוחי. ולכל חברי, חסרתם לי ותודה על העדכונים השוטפים.

אני אהיה איתכם גם מחר בעצרת בכיכר. דרך ערוץ 24 המדהימים שמשדרים את האירוע בשידור חי. מקווה שלא יהיה בעיות בשידור.

מודה, היה לי קשה לכתוב את הכל בבת אחת ורק עכשיו אני מתפנה רגשית להמשיך את הבלוג. אז את השורה הזו אני כותב בערך שבועיים אחרי האירועים שמדוברים למעלה ולכן כל התייחסות שם של זמן כמו "מחר" או "אתמול" היו רלוונטיים לפני שבועיים ולמען שמירה על אותנטיות החלטתי לא לחזור ולשנות. מה שהיה היה, ועכשיו חדש.

אני כבר עובד על הבלוג החדש והוא יצא כבר בימים הקרובים. פשוט הגיע הזמן לשחרר את הישן...

ובינתיים תמונות של הבית החדש קצת יותר בפרוטרוט ולכן אולי לא פורסם בפייסבוק.

תהנו.