עבר זמן מה, למעשה אחרי הבלוג של הפיגוע קצת ירד החשק לכתוב, השגרה התחילה להשתלט, עברנו דירה והחיים פשוט זרמו. בינתיים עשיתי מבחן SAT וגם TOEFL והגשתי מועמדות ל-6 אוניברסיטאות באיזור, חלקן יוקרתיות יותר וחלקן פחות. התקבלתי ל-4 מתוכן ובסוף נבחרה אחת בתוך סן פרנסיסקו שתספק לנו תירוץ לעבור לעיר וגם נראית נחמדה ללמוד בה. כבר כמה חודשים אני חושב לכתוב משהו אבל איכשהו זה אומר שצריך לשבת מול המחשב, להתכונן לכתוב מסמך בעברית עוורת ועוד להסביר לאן נעלמתי. אז ככה...

מה שלומכם? למעשה זה היה אריאלי שאני חב לו תודה על האימיילים שהתחיל לשלוח לכולם, היה כל כך כיף לקבל אותם ולשמוע מה קורה שחשבתי לעצמי איך אני מונע את ההנאה הזו מחברים ומעריצים שלי?! לא פייר. אז את השורות האלה אני כותב ממושב 13C במטוס בחזרה מביקור משפחה בפורט לודרדייל. טיסה הביתה. פעם ראשונה שאמרתי שאני חוזר הביתה ואז קלטתי שאני לא מדבר על ישראל זה הרגיש משונה למרות שאין סיבה. בעצם לסוע לישראל פתאום אומר לסוע לחו"ל. יש לי בית והוא עכשיו בקליפורניה אבל הרגלים ישנים לוקח זמן לשנות. אולי עוד שנה זה כבר לא ירגיש משונה אבל בינתיים אני מרגיש שאנחנו קצת תקועים באמצע החיים, מחכים למשהו, באנגלית יש לזה שם: Limbo. לא, הכוונה היא לא המשחק שבו מתכופפים אחורה מתחת למוט של מטאטא אלא מקום חסר כל אפיון, ריק ונקי כאחד, שבו אדם נמצא לפני שהוא עובר לגן עדן או גיהנום. קיצר – שם. אומנם הייתה שנה עם המון דברים שקרו בה ולפעמים כשאני מסתכל לאחור אני לא מאמין שזה רק שנה. שנה של מעבר לארץ חדשה, פרידה ממשפחה וחברים, הסתגלות לתרבות חדשה ושונה ועוד...

שואלים אותי למה אני מתכוון "תרבות שונה" שהרי ישראל היא קופי של אמריקה, אז מסתבר שממש לא. אמנם אנחנו צורכים הרבה תוצרים של ארה"ב אבל אנחנו מוגדרים בדרכים כל כך שונות ולא סתם מדברים על "ישראלים" ולא על "אמריקאים במזרח התיכון". זה כל כך מקיף את החיים. אתה צריך להתחיל להסביר את עצמך בשפה אחרת שזה עוד שטויות, אבל לאט לאט אתה צריך להבין את המושגים המקומיים, ביטויים שגורים שכל אמריקאי יודע מה הם, לדוגמא בבית מרקחת copay מתייחס למקרים שבו הביטוח משלם חלק מהתרופה שלך או במסעדה Entre שאומר "מנות עקריות" ועוד דברים קטנים שאם אתה קורא ספר או כתבה אתה מדלג ומשלים מההקשר, פתאום אתה מבין שאם תמשיך לדלג עליהם אתה מפספס חלק מהחיים. אני לא רוצה לפספס חלקים מהחיים אז לומדים, ואפשר להלחם בזה אבל אין באמת סיבה. אלא אם אתה מתכנן לרדת על המקום בו אתה נמצא, על האנשים ואחרי שנה-שנתיים לחזור לארץ ולהגיד "אה, כולם מטומטמים שם באמריקה, ידעתי שזה יהיה ככה". אני רוצה להתערות בתרבות שבאתי אליה ולהנות מהחוויה כאן. אם אני רוצה להשאר כאן אז צריך להתחיל ללמוד את הרגלי המקומיים.

אותו דבר קרה לי עם אוכל כאן ואיתו הגיעה ההשמנה. כאן כל כך זול לאכול לא טוב וכל כך יקר לאכול בריא. במחיר של פלפל אדום אני יכול לקנות ארוחה במקדונלדס ואת המציאות הזו קשה לבלוע. באיזה שלב חייבים לעשות החלטה שהבריאות שווה את זה ולמצוא דרכים. אחרי זמן מה הבנו שאמריקאים לא אוכלים ירקות ופירות, בכלל. יש כל מיני פרסומות למשקה ירקות, כמו שייק פירות שקונים בסופר, הם עושים את זה לירקות כדי לנסות להכניס כמה ויטמינים בכל דרך אפשרית. כמו זה יש תעשיית מיליארדים של ויטמינים ותוספים כי כשאוכלים אוכל במסעדות מהירות אז כמובן שצריך להשלים את זה וככה נתפרה לה מציאות אמריקאית, הכל קל, הכל זמין, יש פתרון לכל צרה אבל בטווח הארוך... טוב, מי חושב על הטווח הארוך?!

אז כבר למדנו איך לקנות בסופר דברים שהם לא ג'אנק, לבשל בבית עם מוצרים אמריקאים, איך להזמין במסעדה מתוך תפריט באורך שלא היה מבייש את הברית החדשה, ואיך לבקש שיחזרו על מה שנאמר בשיחת טלפון עם מוקד שירות שמדבר מהר מידי. מה שעוד לא למדנו זה להתווכח באמריקאית. זה טריקי. אמריקאים מאוד שומרים לעצמם ולא כל כך מהר יגידו לאדם שעומד מולם שהוא טועה ובטח שלא יעליבו אותו כדי לנצח באותו דיון, אבל מה לעשות שלפעמים אתה מרגיש שנעשה עוול או טעות פשוטה. מה אז?! אז בעדינות שואלים אם זה נכון, אם יש משהו אחר שאפשר לעשות, והקלף המנצח – Can I speak to someone about this. את זה שומרים למקרים מיוחדים. אני מודה שלא הרבה פעמים משתמשים בזה כי בתעשייה שמעריכים את הכסף שלך יותר מהכל השירות הוא באמת יוצא מן הכלל, כבר כמה פעמים הזמנתי מוצרים הביתה שאם נעשתה טעות או לא הייתי מרוצה מההזמנה פשוט ביטלו אותה, החזירו את הכסף ואת המוצר שכבר הגיע אלי אמרו "שמור אותו, לא צריך לשלוח חזרה" כי זה כנראה בסוף יעלה להם יותר מאשר לשמור אותך לקוח מרוצה שיחזור אליהם. וזה עובד כל פעם. החזרת משהו לחנות, פתוח או לא, אם קיבלת יחס אוהב ומבין בשירות לקוחות אתה כנראה כבר תעשה סיבוב בחנות לראות אם אתה צריך עוד משהו ובסוף תצא משם עם כמה מוצרים חדשים שבטוח עולים יותר ממה שהחזרת. זה תענוג. כמה פעמים אנחנו כבר מגייסים את הישראלי שבתוכנו ומוכנים לריב לחיים או למוות על משהו ורוב המקרים זו התפרצות לדלת פתוחה. כסף בא והולך ובסוף הם תמיד מרוויחים אז למה לא להיות נחמדים אם אפשר.

אז בינתיים אני אסיים כאן, עם אופטימיות לעתיד שאומר שנוסעים לארץ עוד כמה שבועות לראות את כולם, לנוח ולהנות, ואז אחרי החזרה מתחילים מסע של 4 שנים אל התואר הנכסף. אני מתרגש נורא.

ושוב איתכם ושוב איתכם, ושלום עליכם ועלינו על כולנו. נראה כעת יותר מרק שורה משיר.

לפני שנתחיל הצהרה שאני מרגיש צורך להגיד:

לא ידעתי על מה לכתוב הפעם ולא כי אין לי על מה, אלא שיש לי יותר מידי דברים לרשום. על התנועה, האנשים, מזג האויר ועוד חוויות יומיומיות ניפלאות שאני חווה כאן. אבל מה לעשות שיש דבר אחד שמוריד את כל השאר למטה בשרשרת העדיפויות וכשאני מתיישב לכתוב כמובן שהוא הראשון שעולה מהלב, לראש וישר לידיים. מי שמרגיש שהוצף בשבוע האחרון ולא יכול לשמוע יותר מוזמן לדלג לסוף הבלוג, אבל מי שרוצה, מוזמן להשאר ולשמוע איך האירוע הנורא בתל אביב נשמע לבחור הזה, בצד השני של הגלובוס.

אז מאז הבלוג האחרון עבר שבוע, ועוד טיפה והחיים כאן ממשיכים כרגיל. אף אחד לא נראה מודע למה שקורה בארץ, לא מדברים על זה בחדשות, לא מדברים על זה בארוחת צהרים.

מה שקרה ביום שבת האחרון בתל אביב בבית האגודה ממש טלטל אותנו נפשית כאן ואולי יותר מהרגיל כי פיזית זה לא הורגש בכלל, אנחנו היחידים שיודעים את הדבר הנורא ואין אף אחד שיגיד "שמעת מה קרה עכשיו בתל אביב?!" או "תדליק רדיו, היה פיגוע". כלום. נשארנו לבד לשאת את החדשות.

עם שיחת טלפון אחת מאחותי פתאום הרגשנו כמה אנחנו רחוקים מהבית. אצלינו זה היה צהרים של יום שבת, ישבנו לאכול ארוחה נחמדה במסעדה תאילנדית ביתית וחמודה. כזו שהאמא של המשפחה מגישה את האוכל ועושה את החשבון והבת שלה, תלושה מהמציאות, רק לוקחת הזמנות ומהנהנת לאנשים ששואלים "?Can we seat here".

לא מאמינים בהתחלה, עשינו תורות על הטלפון שלי, המכשיר היחיד שייתן לנו אינפורמציה בצורת אינטרנט חופשי באמצע מסעדה זרה הומת אדם.

הארוחה המשיכה כרגיל אחרי כמה דקות ואני חושב שלא ממש הפנמנו מה קרה שם. תוהים אולי הכל טעות, אולי זה לא אבוד. הרי זו הקבוצה שלי, אמנם עם שם אחר (אז זו הייתה קבוצה תמיכה בשם צה"ל ב') ואולי קצת יותר סודיות אבל אני הייתי שם. לפני 12 שנה זה הייתי אני. ילד מפוחד. מחפש תשובות. מודה לאל שזה מרתף אנונימי ברחוב קטן, שאף אחד לא יראה, שאף אחד לא יפתיע. נכנס מהר לבנין כי שם בטוח. אז היום זה נקרא "בר-נוער" ולא הייתי שם אבל נראה שזה מקום הרבה יותר שמח, צעירים באים ופשוט מבלים, כי שם עדיף מלרוץ לברים או מסיבות. יהיה לזה זמן אחר-כך. עכשיו מגבשים זהות, שואלים שאלות, מתנסים אבל עדיין צעירים, כל כך צעירים. זה לא בסדר, ועוד במקום כזה. מרתף שאין ממנו לאן לברוח שמקרה הצורך כי מי חשב שאי פעם יהיה צריך לברוח ממקום שאליו בורחים.

כשחזרנו הביתה התחיל המסע של אתרי חדשות, פייסבוק, מיילים ושיחת טלפון אחת לאור, בשעה לא סבירה שהרי אצלינו רק צהרים והוא כבר הספיק לחזור מהפגנה מאולתרת והשעה הייתה אחרי 3. קצת קינאתי. סיורינו בערוצים הזרים לראות מי ידווח קודם על הפיגוע הנורא בתל אביב היה מאכזב מאוד. חדשות אחרות והרבה פרסומות. צריך להתרגל, אם זה לא קרה אצלם זה לא בעדיפות מאוד גבוהה...

פייסבוק עזר, הכלי הנפלא וממכר הזה הוא היחיד שנתן לנו הרגשה של בית, דרכו ראינו את ההתגייסות של הקהילה כולה. מאמרים, תמונות, הזמנות לעצרות והדלקת נרות וגם משפטים קצרים ומשתנים של כותרות חדשות של חברים מוכרים.

אך גם דרכו הרגשנו שוב את המרחק. קריאות של אנשים לתת כתף וגם כתפיים שמוכנות להשענות בכל רגע גרמו לנו להרגיש כמה אנחנו לא שם. לא יכולים לתת יותר מאשר הקלדות מהירות ותגובות בזק לכל משפט שפורסם. אך גם זה משהו ואימצתי את זה בכל כוחי. ולכל חברי, חסרתם לי ותודה על העדכונים השוטפים.

אני אהיה איתכם גם מחר בעצרת בכיכר. דרך ערוץ 24 המדהימים שמשדרים את האירוע בשידור חי. מקווה שלא יהיה בעיות בשידור.

מודה, היה לי קשה לכתוב את הכל בבת אחת ורק עכשיו אני מתפנה רגשית להמשיך את הבלוג. אז את השורה הזו אני כותב בערך שבועיים אחרי האירועים שמדוברים למעלה ולכן כל התייחסות שם של זמן כמו "מחר" או "אתמול" היו רלוונטיים לפני שבועיים ולמען שמירה על אותנטיות החלטתי לא לחזור ולשנות. מה שהיה היה, ועכשיו חדש.

אני כבר עובד על הבלוג החדש והוא יצא כבר בימים הקרובים. פשוט הגיע הזמן לשחרר את הישן...

ובינתיים תמונות של הבית החדש קצת יותר בפרוטרוט ולכן אולי לא פורסם בפייסבוק.

תהנו.

עדכון קצר מסוף סוף השבוע.

אנחנו בדירה החדשה והמקסימה שלנו.

מתרגלים ומנסים לסדר אותה.

בשבוע הבא אורן מתארח אצלנו, מקווה שזאת התחלה של ביקורים קבועים ממשפחה וחברים.

בינתיים,

העבודה של פריקת המזוודות הייתה שווה כי מצאנו את הכבל למצלמה שנעלם במעבר, אלוני העלה את כל התמונות שצילמנו עד עכשיו לפייסבוק ולכאן

תהנו,

שבוע טוב

אני שוב כותב מאמצע סוף שבוע שקט בחדר שינה.

צהרי יום ראשון עכשיו, חזרנו מסיבוב שכלל ארוחת בוקר מאוחרת ומבט שני בדירה שיכול להיות שנעבר אליה עוד כמה ימים, אבל על זה עוד מעט.

אתמול היה יום לא פשוט עם כל החדשות מהארץ, זאת הפעם הראשונה מאז שעברנו שקורה משהו שהעיף אותי לצד השני של העולם במחשבות. מרגע ששמעתי על הפיגוע הנוראי בתל אביב ישבתי מחובר לחדשות מהארץ - אינטרנט, רדיו, טלוויזיה והרבה פייסבוק. כל כך רציתי להיות חלק מזה אתמול. זה ממש ריגש אותי לראות את הקהילה מתחברת תוך דקות מרגע שנודע על הפיגוע. מקווה שנדע להוציא הרבה טוב מתוך כל הרוע והשנאה שהתגלתה אתמול.

אבל אני רוצה לספר לכם על מה שעובר עלינו כאן בחיפושים אחרי דירה.

למעשה כמעט כל יום בשבוע האחרון אנחנו מבלים בלראות דירות באזור, טוב יותר נכון אלון ראה את רוב הדירות באמצע השבוע ואני קיבלתי ממנו סרטונים שהוא צילם והעלה ליו-טיוב.

ראינו הרבה דירות יפות, כמה שהיו לא משהו, ולופט אחד מיוחד שנבנה בתוך מבנה לשימור, אחד מתוך סה"כ שישה(!) בעיר סן-חוזה, אבל שום מקום עד ליום שבת לא עשה לנו את הקליק הזה של בית.

הדילמה שלנו מראש הייתה בין לקחת דירה בקומפלקס דירות שמנוהל על ידי חברה, מה שאומר שזו כנראה תהיה דירה טיפה נחמדה יותר וחדשה ויקרה יותר שמתוחזקת יותר טוב, אבל מצד שני בעל הבית שלה הוא חברה אמריקאית שמשכירה עוד מאות דירות אם לא יותר, ואנחנו עבורם מספר לקוח, עם חוזה מפחיד וקנסות יציאה וכו' וכו'.

האפשרות השניה היא לשכור בית מאדם פרטי, מה שאומר שנכיר את בעל הבית והוא אותנו, לטוב ולרע.

השיטה שבה השכרה נעשית כאן היא שבדירה שאתה רוצה לשכור אתה ממלא טופס הרשמה עם כל הפרטים שלך, ובעל הבית עושה לך בדיקת רקע מבחינת אשראי, תעסוקה, מצב כספי וכו'.

ועבורנו זה אומר שאנחנו מתחילים במקום פחות טוב בגלל שאין לאף אחד בעצם נתונים עלינו. אז כשמגיעים לחברה שמנהלת קומפלקס זה אומר שנשלם פקדון נוסף, בדרך כלל של חודש, ובבתים בבעלות פרטית זה אומר שאם בעל הבית לא יבטח בנו באופן אישי, הוא כנראה לא ישכיר לנו, כי שום בדיקת רקע שיעשו עלינו לא תביא לתוצאה מספקת בינתיים.

והדילמה ברגעים אלה ממש היא בין שתי דירות נחמדות שמצאנו בסוף שבוע: אחת בבעלות פרטית של זוג, שהצלחנו לעבור איתם מעל המשוכה הזאת ולזכות באמון שלהם, למרות שעל הנייר הם לא יודעים מי אנחנו, ומצד שני דירה בקומפלקס יפהפה עם דירות מעוצבות ומכשירים חדשים וחדר כושר ובריכה.

אם נשכיר את הדירה מהזוג נקבל בית שיהיה לנו יותר חופש להפוך אותו לשלנו, ובמחיר זול בהרבה,

אם נשכיר את הדירה בקומפלקס, נתחיל מדירה שהיא נחמדה וחדשה יותר, ושיהיה לנו יותר קל מבחינת דברים שצריך לקנות כדי להפוך אותה לבית, אבל במחיר גבוה יותר.

הנטייה הטבעית שלי היא ללכת למשכירים פרטיים, אבל במקרה הזה אני ממש מתלבט, כי אמנם הזוג הזה נראה נחמד, אבל זה גם אומר שנצטרך לבוא אליהם אם משהו בבית לא יעבוד כשורה, וזה יהיה קשה יותר להתחיל בדירה שרואים שהייתה לה היסטוריה, בניגוד לדירות בקומפלקס שהן תמיד מצוחצחות ואנונימיות כמו חדר במלון.

מחר אנחנו צריכים להחליט כי אנחנו רוצים לעבור כבר בסוף השבוע הבא.

מחכה כבר לבית שאדע שהוא שלנו.

בינתיים אני לוקח את כל הדילמות האלה והופך אותן לשנת צהריים :-).

נ.ב: היום אגב זה היום הראשון מאז שעברנו שהחלטנו להיות עצלים ולא לעשות כלום. התכנית המקורית הייתה לנצל את היום לטיול ל-Wine Country, אזור הכרמים שמצפון לנו. אבל חיפושי הדירות באמת סוחטים. יש דברים שלא משתנים...

שבוע טוב לכולם, מקווים לשמוע חדשות טובות יותר.

עכשיו אני, כי ההוא הלך (לראות טלוויזיה)

שלום. קשה לי עם מילים כתובות ואני לא רגיל לכתוב גם אחרי תואר שלם שדרש ממני לכתוב, אז סליחה מראש.

אני יושב עכשיו בחדר השינה שלנו עם חתול מכורבל. זה מדהים כמה ששינוי מזג האוויר הפך את החתולים לעיסה של פרווה. כמו באמצע החורף. אי אפשר לשבת ליותר מדקה איפשהו בבית בלי שמישהו מהם יבוא להתכרבל.

שבת בערב עכשיו או במילים אחרות, כל הסופשבוע עוד לפנינו בזמן שבארץ כבר קמים ליום ראשון. אנחנו בעצם בסוף השבוע "האמיתי" הראשון אחרי שבוע של שגרה שאומרת לקום לעבודה כל יום. ואני באמת יכול להגיד TGIF, תודה לאל שהגיע סוף השבוע, אחרי שבוע מלא בהתחלות חדשות.

לאט לאט אנחנו מתחילים לסדר את החיים שלנו כאן. אז כמו שאלון סיפר יש לנו אוטו אמריקאי מגניב שאפשר להחנות בתוכו שתי מכוניות ישראליות קטנות, ועדיין זה לרוב האוטו הכי קטן בחנייה. היום התחלנו רשמית בחיפוש הדירה שלנו. הספקנו לראות שתי דירות ולקבל סירוב לדירה בגלל החתולים, ואמנם לא ראינו משהו שרצינו היום, אבל עם כל טלפון וכל נסיעה לראות דירה אני מרגיש שאני מבין יותר ויותר מה, ואיך לחפש.

אז כמו אמריקאים טובים הקדשנו את יום שבת לסידורים, הלכנו לראות דירות, קנינו בגדים שצריך עד שהארגזים עם כל הבגדים מהארץ יגיעו ועשינו קניות, איך לא.

בכלל העניין הזה של הקניות נמצא כאן בפרופורציות אחרות לגמרי ממה שאני רגיל. לתל אביביים מביניכם, קחו את הקונספט של AM:PM, ותרחיבו אותו לכל תחום שאתם יכולים לחשוב עליו. המסחר בעצם אף פעם לא עוצר כאן. כמעט הכל פתוח תמיד.

דבר נוסף הוא שלא משנה כמה תחום מסויים נראה זניח בתמונה הכוללת: רהיטים לפטיו, תרופות לבעלי חיים, צמיגים, דגי נוי. בכל נסיעה אני מגלה עוד רשת סופרמרקטים מופרעת שמוקדשת רק לדבר אחד, וזה בנוסף לחנויות הכלליות שמוכרות באמת הכל.

ובחזרה לסוף השבוע, מחר אנחנו מתכננים לנסוע לסן פרנסיסקו לעשות טיול אופניים על גשר שער הזהב ולבלות את היום שם.

מתגעגע,

רודי

נ.ב: חידון נושא פרסים – מי יודע למה קוראים לבלוג שלנו ככה? בין הפותרים נכונה יוגרל חתול.

יומן מסע

אז שבוע עבר, ועוד יום. והמחשב חובר, והאינטרנט סודר, ומתחילים להתרגל לשעות והשגרה מתחילה להכנס והגיע הזמן להתחיל לכתוב משהו.

אז ימי האימייל הסידרתיים כבר עברו, גלויות רק תיירים קונים ומכתבים זה למי שיש לו כוח ללכת לדואר.

אז יש פייסבוק נכון. עדכונים קטנים וחשובים, גם כשרק הולכים לשירותים.

והנה אני מתנסה בפעם הראשונה בטכנולוגיה החדשה (לי), בלוג.

אין לי מושג איך זה מתקבל, ומה בסוף יצא.

אני כאן רק כדי לכתוב. פחות או יותר, הכל יהיה טוב.

אם אפשר יהיו גם תמונות. באמת שאין לי יכולת לצאת בהבטחות.

אז אני חושב שהגיע הזמן להפסיק עם החרוזים, כי זה יוצא לי מכל החורים.

יומן מסע שמתחיל ביום שלישי, ה-14 ליולי 2009 בשעה 8 בערב:

היום האחרון שלנו בישראל היה יום מלא אך לא עמוס. יום בעיקר של ניקיונות דירה ולא רק מאבק. כל מה שלא נמכר, נמסר, נאסף, נאכל - נזרק לפח. מצאנו את עצמינו שוכבים על מזרון מתנפח שאמא שלי הביאה לנו, באמצע דירה ריקה שהדבר היחיד שממלא אותה זה הד, מנסים לתפוס שעת שינה לפני לילה מאוד ארוך שאמור להמשך יממה.

כמובן שדבר זה נעשה בלתי אפשרי. אני מניח שזה הלחץ, או ההתרגשות, או חלילה שלא עלינו, הגיל, אבל אני מוצא שלאחרונה אני לא נרדם בקלות וגם אז אני מתעורר מכל רחש, ובשעות מוקדמות מהרגיל. שהרי ביום יום אני דוב לא קטן, כל לילה הוא שינת חורף מתוקה. התקופה הזו עברה ולא יודע אם ומתי תחזור.

אז שלא כהרגלינו התיקים היו ארוזים להפליא והכלובים של החתולים מוכנים לאחסון מהיר של 2 מפלצות שעירות שמכל רעש קטן קופצות. כרגיל מנצ'ה כבר לא יכול לחכות לצאת להרפתקה ואילו צ'ילי היה רוצה לעצום עיניו ושהכל כבר יגמר. אני מזדהה עם ההרגשה.

אני לא יודע איך עבר עליהם המסע, אז אשתף רק את הצד שלנו, הבעלים. אם כי מצאתי נחמה בדבר מה שבעלי היקר אמר לי, וזאת שבעלי חיים לא מסוגלים לאמוד זמן, בשבילם שעה ויממה הן אותו הדבר. קיוויתי שזה נכון ובחרתי להאמין בעובדה זאת כי ברירה לא הייתה לי.

לקראת 1 בלילה כבר היינו מוכנים לצאת לנתב"ג. עוד סיבוב אחרון לשכנע את החתולים לעשות צרכים בקופסא, לדבר לליבם, הכל חוץ מללחוץ להם על הבטן. אבל כנראה ההתרגשות תפסה גם אותם. אז יאללה, לכלובים ויצאנו לדרך.

שדה התעופה. לא ברור לי מה היה שם כי רוב הזמן לא ממש הייתי בהכרה. פרידות, רגשות, עצבות, התרגשות, הכל היה לי יותר מידי אז מצאתי פינה נחמדה אי שם בתוך ראשי והתיישבתי. מחכה. יש דרך ארוכה לטפל בכל מה שקרה עכשיו, לא להעמיס על המערכות.

על הטיסות עצמן לא אכביר, רק אומר שאחרי 5 שעות לפרנקפורט, עוד 5 שעות המתנה, ועוד 11 שעות טיסה לסן פרנסיסקו, היינו מותשים. הדרך לא הייתה קלה אבל גם זה עבר. ועוד טיפ קטן על הדרך: הימנעו מלטוס יונייטד אייליינס אם תוכלו - לא משהו בכלל.

הגענו לסן פרנסיסקו מחכים לראות את הילדים, האם עשו צרכים בכלוב? עד כמה הם מלוכלכים? עד כמה הם בטראומה? אולי יתקיפו אותנו מהלחץ? או שיתרגשו כל כך מפנים וריחות מוכרים?

אז הם הגיעו בסדר גמור, צ'ילי אפילו לא עשה כלום בכלוב ומנצ'ה עשה רק פיפי וגם את זה החיתול ספג ולא נראה שזה הפריע לו. שמחנו לראות אותם וחיכינו להוציא אותם מהכלוב, שניהם אפילו נתנו לי לפתוח אותו קצת כדי לנקות להם טיפה מסביב. הוקל להם מאוד לראות אותנו זה היה ברור.

קיבלנו את הרכב שלנו, ג'יפ גדול של פורד, ונסענו הביתה כאשר השעה היא 18:30 בערב, יום רביעי. הבית הוא, לפחות ב-30 ימים הבאים, בעיירה קטנה שנקראת Mountain View וזאת כי לכל מקום שלא מסתכלים, רואים הר. דמיינו את הנסיעה לים המלח דרך ערד. רואים את הרי ירדן? יופי, משהו דומה רק יותר ירוק ולפעמים עם ערפל עליו.

לגבי הג'יפ למי שתוהה רק אומר, באיטליה אוכלים פיצה, בגרמניה שותים בירה ובארצות הברית נוסעים בג'יפים. חוויה נורא משונה אבל מתרגלים מאוד מהר וקשה לחזור אחורה, וזאת אני אומר אחרי שהרכב שרכשנו לעצמנו הוא גם ג'יפ, אם כי יותר קטן, אבל אני קופץ קדימה.

הגענו לדירה החמודה שלנו, חדר שינה וסלון. הדירה הייתה מצויידת לגמרי, ממש חדש במלון עם מטבח מלא. במלוא הסטנדרטים האמריקאים - מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור ומיקרוגל, מזווה, אפילו את הפותחן קופסאות שימורים החשמלי לא שכחו. ככל שהימים יתקדמו אני אגלה שזה די נחמד ואפשר להתרגל לזה מאוד מהר.

ישר נסענו לחנות אוכל לקנות לנו כמה דברים שיהיה בבית, עד כמה שאפשר לעשות קניות מזון אחרי יום כל כך ארוך, וחזרנו לבלות עוד קצת עם החתולים שנהיו פשוט דבק ולא מוכנים לעזוב אותנו לרגע.

למי שמכיר את ההיסטוריה של צ'ילי וחסימות השתן שלו ברגע שיש לו קצת התרגשות בחיים אוסיף, הוא בסדר והשתן זורם לו כמו נהר האמזונס. שניהם מצויינים והתרגלו לבית החדש מאוד מהר.

כעת, הגרון קצת יבש, ואני חושב שכתבתי מספיק ליום אחד.

.המשך יבוא אני מבטיח, ואז אספר על השבוע הראשון, חוויות ראשוניות והסקת מסקנות

אהבה ואור לכולם בארץ.

אוהב

אלון